הכוח שב-75% 

מה למדתי על הוראה מתקנת בשיעור פילאטיס?

אני אוהבת בקרים פרודוקטיביים. את הבוקר שלי היום התחלתי על המזרן, בשיעור פילאטיס.
אנחנו קבוצה ותיקה, "הגרעין הקשה", מקבץ נשים שמתאמנות יחד כבר שנים. הפעם חיכתה לנו מדריכה מחליפה – צעירה, נמרצת, וכזו שלא הכירה את הנפשות הפועלות.

השיעור היה אינטנסיבי מהרגיל. המקצב היה מהיר, החזרות מרובות, והדרישה לדיוק הייתה בלתי מתפשרת. בפילאטיס, כל אחת מוציאה מעצמה את המקסימום, ולמראית עין כולנו נראות דומה, אבל בפנים? בפנים כל אחת מנהלת מאבק אחר.

גלית, שמתאמנת איתי כבר חודשים ארוכים, ניסתה לעמוד בקצב בכל כוחה. ראיתי אותה מתאמצת, מנסה לסנכרן בין הנשימה לתנועה, אבל המדריכה רק המשיכה להקשות. עוד חזרה, ועוד אחת, ועוד דרישה לדיוק בתוך שריר, שכבר מזמן רעד מעייפות.

בשלב מסוים, משהו בגלית כבה. ראיתי לה את זה בעיניים. זו לא עצלנות; זה מנגנון הגנה מפני כישלון ידוע מראש. גלית לא אמרה מילה, היא פשוט קמה, גלגלה את המזרן ועזבה את הסטודיו באמצע האימון.

למה דווקא 75%?

היציאה שלה הותירה דממה בחדר. אני מניחה שאצל כולן התעוררו מחשבות. 

חשבתי לעצמי על העיקרון שמוביל אותי תמיד בהוראה: 75% הצלחה.
בהוראה מותאמת, 75% הצלחה הוא לא סתם מספר – זהו תנאי סף.
זהו ה"מרחב המוגן" שמאפשר ללמידה לקרות.
כדי שילד (או כל אדם) יסכים להתאמץ, הוא חייב להרגיש שהיעד נמצא בהישג יד.

ההצלחה של כל אחד מאיתנו הרי מבוססת קודם כל על רגש. התחושה הזו של "עשיתי את זה!"
הסיפוק הקטן (או הגדול) שנובע מכיבוש יעד שלא היה מובן מאליו עבורנו.
גלית הייתה זקוקה לכמה הצלחות קטנות בדרך כדי לצבור ביטחון במתאמנת שהיא.
היא הייתה צריכה אישור לכך שיש בה את המסוגלות לצלוח את האימון, גם אם לא באופן מושלם.

בדיוק כמו גלית וכמונו המבוגרים, זקוקים הילדים שלנו לחוויית הצלחה בכדי להמשיך לנוע.
כשאנחנו מגישים לילד משימה, עלינו לוודא שיש לו סיכוי של 75% להצליח בה בכוחות עצמו.
ה-25% הנותרים? הם המאמץ. הם היציאה החשובה מאזור הנוחות.
ה-75%? הם העוגן. הם אלו שמונעים ממנו "לגלגל את המזרן" ולוותר.

מהמזרן אל שולחן הכתיבה

כשעיקרון ה-75% אינו נשמר, הילד מרגיש שהמשימה חסרת סיכוי עבורו.
זה אותו הילד שמתחיל להתנועע באי-שקט על הכיסא, או מבקש לצאת לשירותים בפעם השלישית בתוך רבע שעה.
אין זה סוד שהייאוש אינו קרקע פוריה שעליה צומח ומבשיל מאמץ, אלא אפילו ההפך.
אנחנו בהחלט רוצים שהלמידה תאתגר את הלומד, אבל חשוב מאין כמותו שהאתגר יהיה מדורג.
כשמדרגה אחת מתייצבת והשריר מתבסס, רק אז אפשר להמשיך ולהעמיס על קבוצת השרירים הבאה.

אלו הם "הניצחונות הקטנים": הילד שסוף סוף הצליח לפענח בקריאה מילה מורכבת שחזרנו עליה, או התלמידה שהצליחה לפתור תרגיל אחד בלי עזרה. הרגע הזה שבו הכתפיים יורדות, הנשימה נפתחת וחיוך קטן עולה על הפנים – זהו רגע ה-75%. שם נבנית האמונה שאולי גם ה-25% הבאים אפשריים.

בהוראה מותאמת, העיקרון הזה הוא המצפן שלי. ילד שמתקשה בקריאה לא יכול לקבל טקסט של ארבעה עמודים. לכן הוא יקבל אצלי שתי פסקאות מותאמות, שבסופן יוכל לנשום לרווחה, לחייך אלי ולומר לעצמו: "אני יכול".

גלית האהובה רק רצתה להרגיש שיש לה סיכוי. אם היא הייתה חווה הצלחה בחלק מהתרגילים, היא הייתה מוצאת את הכוחות להזיע גם בתרגילים הקשים ביותר.

אז בפעם הבאה שאתם רואים את הילד שלכם "נשבר" מול המשימה, עצרו רגע. אל תדרשו ממנו פעם נוספת "פשוט להתאמץ יותר". בדקו – האם המשימה שלפניו מאפשרת לו את 75 אחוזי ההצלחה שלהם הוא כל כך זקוק כדי להמשיך?
בסופו של דבר, דרך ההתקדמות המדורגת, אנחנו לא רק לומדים לקרוא או לחזק את הליבה שלנו – אנחנו לומדים להאמין בעצמנו.